<h1>ראבי"ה סימן אלף כ"ד</h1>
<h2>דף מג.</h2>
ומה שכתב מורי אם יש לסמוך על הירושלמי (שבועות רפ"ה) שנים שלוו כאחד אע"ג דלא כתבין אחראין וערבאין זה לזה אינון אחראין וערבאין זה לזה. בסיפא דההיא גופה דירושלמי גרסינן ולא עבדא כן. ומקום הברייתא לא ידעתי ושמא כך שנויה פרט למכחש לאחד מן השותפין או אחד מן השותפין שכיחש. וסימן לדבר מפרק חזקת הבתים (מ"ב ע"ב) השותפין מעידין זה לזה, וקא פריך תלמודא אמאי נוגעין בעדותן הן, ופירש רבינו שמואל (שם מ"ג רע"א) כל זמן שלא חלקו לגמרי אם יטול שום מערער כלום מן השדה יפסידו שניהם. מאיזה טעם יגבה המלוה חלק שניהם יותר מחצי השדה אם לא בשותפין שלוו יחד שהן כאחראין וערבאין זה לזה. ומה שהביא מורי משור שדחף את חברו לבור, לא עמדתי על סוף דעתו, כי הוא חילק היכא דנעשה שותף בעל כורחו לא שיעבד עצמו, גם גבי שור שדחף את חברו לבור נעשה שותף בעל כורחו. ועוד (מ"ט אם) [דאי מטעם ד]אחראין זה לזה מאי איריא משום דהאי כוליה היזיקא עבד והאי כוליה היזיקא עבד והאי פלגא היזיקא עבד והאי פלגא היזיקא עבד, היכא דליכא לאשתלומי מהאי הוה משלם מהאי.
<h2>דף קנא.</h2>
מה שבא מורי ליפשוט ממשנה ביכורים (פ"ג מי"ב) דספר תורה אקרי נכסי. רבינו יצחק מסימפון פירש דלעניין מכירה שווין ספר תורה וביכורים שאין מוכרין אותם אלא לישא אשה וללמוד תורה, ומילתא אגב אורחיה קמ"ל כי היכי דס"ת אע"ג דמזדבן (ב)קדושת' עליה הכי נמי ביכורים, והיינו דקתני כס"ת.
<h2>דף קנז.</h2>
ברוך בורא מאורי המורה, טרם שקיעת הוריו, יזרחו בחושך אוריו, וממנו יוצאה אורה לעולם. ומורי מה צריך לאורי, כי אתה תאיר נרי. ומטיבותא דמר אתחיל ואגמור. מה שהקשה מאי קא מבעיא ליה לשמואל (ב"ב קנ"ז ע"א) בדאיקני, אמאי לא פשיט(א) מדנפשיה דאמר (ב"מ י"ד ע"ב) בעל חוב גובה את השבח. וגם רבינו שמואל הזכירה בפירושיו (בדף קנ"ז סע"ב) ותירץ איכא למימר (עליה) [אליבא] דר' מאיר קאמר. ותיר[ו]ץ זה (מתוך) [דחוק] מה שהביא (מורי) [מדרבינו] (ד)שמואל מדפסיק שמואל כר' יוחנן הסנדלר בפרק אע"פ (כתו' נ"ט ע"א) [ו]בע"א תירץ אי נמי מיבעיא לן אליבא דרב[נן] (מרי) ואיהו פשיט דאיקני קנה וסברא דנפשיה קאמר ודחוק הוא. כבר ימים ששמעתי מפי מורי רבינו משה הכהן שהקשה בשם מורי רבינו אליעזר ממיץ. [ו]כשמצאתיה (בפירושי') [בפיר"ש] סמכתי על תירוצ' אך עתה שהזקקני מורי לדון לפניו (ו)הוקשתי עוד דדחי לה תלמודא (ב"ב קנ"ז ע"ב) ההיא דבמאוחרין כשרין הא מני ר' מאיר היא, והא שמעינן נמי לר' יהודה בגט פשוט (ב"ב קע"א ע"א) שטר שזמנו כתוב בשבת או בי' בתשרי שטרא מאוחר וכשר, ומסיק בשטר מאוחר בעלמא סבר ר' יהודה דכשר, ושמעינן ליה לר' יהודה בפרק המוכר את הספינה (שם ע"ט ע"א) במקדיש בור ושובך ריקנין ונתמלאו מועלין בהן ואין מועלין במה שבתוכו, ומפרש טעמא במסקנא אליבא דר' אליעזר בר' שמעון דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם והוא הדין לר' יהודה, ולמ"ד מקנה פשיטא דמועלין בגידולין. וסבורני כי תירוץ אחד לשתיהן. פי' דאיקני כמו דאמר קנה מהו. לאו בדכתב בשטר דאקני, אלא בסתם. וקא מבעיא ליה לשמואל אי אלים מילתיה דשטר למיגביה מלקוחות כל מאי דהוה מצי למיגבי מלוה גופיה, בר ממטלטלין דלאו אסמכתיה דבעל חוב עלייהו, דכל מאי דמשעבד ליה גופיה הוה להם ללקוחות ליזהר שלא ליקח, הילכך דאיקני נמי דמשועבד ליה, אם קנה ומכר נכנסו לקוחות תחת הלוה וגובה. או דילמא כיון דלא פירש בשטר הוה כמלוה על פה גבי נכסים שעתיד לקנות, דסברי לקוחות הואיל ואין כתוב בשטר (הרי) [הוי] כמו דבר שלא בא לעולם ואין הלוה משועבד למלוה. ולא מסקי אדעתא דלא תלי בשעבוד, דנכסוהי דאינש אינון ערבאין ביה וכל אימת דקני להו משעבדי למלוה. הילכך הלקוחות אנוסין. אבל לר' מאיר דאדם מקנה דבר [שלב"ל] ליכא חילוק בין דאיקנה ובין דקנה כבר ופשיטא דגובה. אבל היכא דכתב בשטר אית ליה קלא, אפילו לרבנן פשיטא לן דגובה מן הלקוחות שהן נכנסין תחת הלוה. כי היכי דלוה משועבד למיגבי מיניה הכי נמי לקוחות. הילכ' ההיא דשמואל בדכתב ליה שבח, דאיהו מפרש טעמייהו בשנים אוחזין (י"ד ע"ב) בעל חוב גובה את השבח תדע שכן כתב לו אנא איקו ואשפי ואריק זבינייא איליא. אע"ג דמיירי בשטרי מקח, הוא הדין בשטרי הלוואה צריך לשעבד דדווקא אחריות טעות סופר ולא שבח ושפר. והוא הדין לר' יהודה נמי שטר מאוחר כשר בדכתב לה ואיקנו. והאי דדחי ליה הא מני ר' מאיר היא, (ו)הדין הדין דמצי למדחייה בדכתב ליה דאקני. ואם תאמר כיון דלכולי עלמא היכא דכתב דאיקני דגובה, מאי טעמא דרב הונא בשנים אוחזין (ט"ו ע"א) דאמר רב נחמן הא מתנית' מסייעא למר שמואל והונא מוקי לה במילא אוחרן בלוקח מגזלן, והא מילתא דפשיטא היכא דכתב ליה דאיקני דגובה. יש לומר לא נתכוין רב הונא אלא לדחות דמהכא לא תסייעיה. מיהו רב הונא סבר לה כר' מאיר בפירות דקל דאדם מקנה ואליבא דר' מאיר פשיטא לן דגובה. והוא הדין דמצי למדחייה התם כי הכא הא מני ר' מאיר היא. אי נמי הכא בלוקח מגזלן כי התם. ומה שכתב מר ששאלו חבירי ר' יצחק אמאי לא פשיט ליה מדרב [דאמר האומר לחברו שדה זו] שאני לוקח לכשאקחנה וכו' [ב"מ ט"ז ע"ב], לא קשיא מידי דפשיטא ליה דאיקני הוי דבר שלא בא לעולם ולא קא מיבעי ליה אלא לענין שיעבוד, נכנסו הלקוחות תחת הלוה לשיעבוד או לא. אי נמי כדפי' (רב ושמואל) [רבינו שמואל (קנ"ז ע"א ד"ה אלא)] שיעבוד שאני שלא תנעול דלת בפני לוין.
<h2>דף קנט.</h2>
ומה שכתב מר לחלק בין מה שאירש מאבא מכור לך (ב"מ ט"ז ע"א) לההיא דסוף פרק מי שמת (קנ"ט ע"א) אבוך (מת) [מזבין] ואת מפקת. נראה אפילו למאן דאמר אין אדם מקנה, כל זמן שלא חזר בו הוי מחילה. להכי אמר רב נחמן אף משבאו לעולם לא קנה, ולהכי קאמר אי שמיט ואכיל לא מפקינן מיניה משום דמחיל כדאמרינן בפרק איזהו נשך (ס"ו ע"ב). והיינו דקאמרי ליה (בפ' מי שמת) את אתית מכח דאבוך לאפוקי, אבוך מזבין, וכל זמן שלא חזר (ו)מחזקינן להו בחזקת מחילה, ואת מפקת. וההיא דהחובל [פ"ט ע"ב] דלא קני למאן דאמר לאו כקניין הגוף דמי, משום דלא אמר מה שאירש מאבא מכור לך אלא עכשיו מכור[ין] (לי) [לך] נכסי אבי. וגבי מה שאירש מאבא אם לא חזר בו הוי מכורין אפילו לרבנן. והיינו דאמרינן בפרק מי שהיה נשוי (כתו' צ"א ע"ב) ההוא גברא דזבנה לכתובתה דאימיה בטובת הנאה וכו', דדמי למה שאירש מאבא מכור לך, והוי המקח קיים משום דלא חזר בו (אלא) לערער (על) המכירה [אלא] מכח אימיה, ולאו כל כמיניה כדמפר' התם. ורבינו שלמה (כתו' שם ד"ה אחריות) דימה (אותם) [אותה] לחזר ולקחה מבעלים הראשונים דסמכא דעתיה דטרח אבתריה. ולא מסתברא, אם כן שדה זו לכשאקחנה מכורה לך, נמי נימא סמכא דעתי' דטרח אבתרא. אלא לא שייך למימר טרח אבתרה אלא היכא דגילה דלא ליקראה גזלנא אבל היכא דמיעקרא קנה הלוקח על הספק לא טרח אבתרה.
<h2>דף קסב.</h2>
ומה שתמה מורי על דביני שיטי ועל המחק המקויימי' בשיטה אחרונה. והלא רבינו שמואל פי' האי דאין למדין דווקא היכא דלא כתב שריר וקיים שאם יזייף אחר שריר וקיים [יהיה ניכר] וליכא (למימר איכא) למיחש דילמא זייף בשיטה אחרונה. ולאחר שיחזור מעניינו של שטר אם הרחיק העדים שיטה כשר. שאם יזייף אחר שחזר מענינו של שטר נראה לעיניים. אבל שני שיטין פסול דילמא גייז להו וחתימי סהדי כדמפ' בגמרא. ושופרא דשטרא בעלמא הוא מה שאנו חוזרין מעניינו של שטר במקום שריר וקיים, אי נמי במנא דכשר לא פי' למעלה, חוזר ומפרש. ואמרינן נמי בפרק יש נוחלין [קל"ו ע"א] אקנייה וקנינא מיניה הוי ייפוי כח שבתחילתו כותב וקנו ממני ובסוף וקנינא מיניה.
